<h1>למשה מסיני</h1>
<h2>דף כב.</h2>
גרסינן בפרק אחרון דסדר יומא, א"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני. עונשין מיכתב כתיבי א"ר יודן שיעורן של עונשין הלכה למשה מסיני. תניא נמי הכי שיעורן של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים [אומרים] בית דינו של יעבץ תקנום. ומסקינן שכחום וחזרו ויסדום. ונראה לי הא דאמר רבי יודן שיעורן של עונשין לאו דוקא, דשיעורן של עונשין משמע כגון כזית חלב ועל אכילת איסור, וכגרוגרת לאיסורי שבת, ככותבת ליום הכיפורים. אבל שיעור של כלים כמוציא זית, כמוציא רמון, כביצה אוכלין, שיעור שהייה בכדי אכילת פרס לטמא בגדים שהוא לבוש בהן, שיעור שלש על שלש, ושלשה על שלשה, וארבעה על ארבעה, וחמשה על חמשה, וששה על ששה, ואויר סוכה, ופרוץ כעומד, ודיומדין, ושיעור טומאות הפורשות מן המת מלא תרוד רקב, ועצם כשעורה, ורובע עצמות, עשר רביעיות, יש מהן לעונש, ויש מהן לשאר שיעורין. כולן אינן לעונש. אם לא נפרש שכל הכלים ששיערו חכמים כשתורת כלי עליהם והכניסן למקדש שחייב עליהן. וכן דיומדין לרשות היחיד לזורק ביניהן, וכן פרוץ כעומד, ושיעור שהיות, כולן לענין עונשין. הילכך אין לפרש עונש על חיוב הגוף (ויש) [דיש] מהן שהשיעור מביאו לידי עונש כגון שלש על שלש, והשאר שאם נטמאו במת ואדם [נטמא] בהן ואכל את הקודש או נכנס למקדש או אכל את התרומה. הילכך כי דייקת בכולהו איכא בהן עונשין.
וכל אכילת כזית, כגון חלב ושאר חיובי כרת שתלויין באכילה, וכן אכילת נבילות, שהן מתחלת אכילה ועד סוף אכילה בכדי אכילת פרס, כולן בכלל שיעורין. וארבע אמות נמי דשבת מסקינן [שבת צ"ו ע"ב] כל ארבע אמות ברשות הרבים הילכתא גמירא לה. ונראה אע"פ שכל השיעורים הלכה הן, מצינו שהלכו החכמים אחר הראוי ומדרשו. כגון שלש על שלש, דסמכו אאו בגד והבגד, כדאיתא בבמה מדליקין [שם כ"ז ע"א]. וכן שלש על שלש בשאר בגדים, וטפח על טפח למדרס, ושלשה על שלשה למשכב, וכן עור שק (עור) ומפץ, כך היתה בידם הלכה שהשיעור לפי הראוי, שלש על שלש ראוי לעניים, שלשה על שלשה אף לעשירים [שם מ"ז ע"א]. ושיערו כל דבר הראוי לפי מה שהוא ראוי לו, טפח על טפח למדרס ושלשה על שלשה למשכב, לפי שאין מיוחד למשכב פחות משלשה ולא למושב פחות מטפח. וכן לענין אהל כל שיעור פתיחה ואהל הלכה הוא, כדאיתא כלפי שלהי פרק ראשון דסוכה [י"ח ע"א] (שאם) [שאני] הילכות אהל דהילכתא גמירי לה, והילכו לענין פתחים אחר פתח הראוי, לזית ולנפלים ולמת שלם. ולענין מאור, כמו שכתבתי למעלה בסדר רב טובי. ובמסכת כלים פרק [י"ז מ"ה—מ"ח] כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. רבי אליעזר [אומר] כמה שהן קופות הגננים שיעורם כאגודות של ירק, של בעלי בתים בתבן של בלנים בגבבה, רבי יהושע אומר כולן כרמונים. וכל אותה משנה בדבר הראוי [לתשמישו] מיירי, שכשנפחת מתשמישו דבר בטל [הוא]. וכשיעור רימון נתנו שיעור, באיזה רימון אמרו. וכן שיעורי ביצה וגרוגרת זית וכעדשה, כולן אמרו [שם מי"א] באיזה משערין. ושיעורי מדה דקה ומדה גסה. ויש [שאמרו הכל] לפי מה שהוא אדם. כל אותן שיעורין הלכה הן. ומה שהבאתי כל אלו, אגב דקתני כזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני והיינו אגורי.
וקשה לי הא דאמר רבי אלעזר התם [יומא פ' ע"א] האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעוריה שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורין. ומסקנא מאי ירבה בשיעורין, דלא מחייבי קרבן עד דאיכא שיעור גדול, כזית גדול. והלא משנה שלימה היא, לא קטן ולא גדול אלא בינוני ואיזהו זהו אגורי. ומייתי לה בכיצד מברכין הלכה ועל הירקות [ברכות ל"ט ע"א]. ותירוץ מצאתי בפרק ראשון דחגיגה ירושלמי [ה"ב] הלכה ב"ש אומרים הראיה שתי כסף. א"ר יוחנן מעה כסף ושתי כסף דבר תורה תני רבי יסא קומי רבי יוחנן ראיה כל שהו, חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. (אמר רבי יוחנן שתי כסף מעה כסף). אמר לו רבי יוחנן זו אמר רבי יונה וכל השיעורים לא חכמים הן שנתנו, כזית מן המת כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ מה אתא משאול, דהא דתני רבי אושעיא לא יראו פני ריקם אפילו כל שהו, חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. וקשיה מן דו עבד לה לדברי תורה, הוא אמר חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף. א"ר יוסי בר בון רבי יוחנן כדעתיה ורבי הושעיא כדעתיה [ר' יוחנן כדעתיה דר' יוחנן דו אמר כל השיעורין הל"מ הוי דו אמר מעה כסף ושתי כסף דבר תורה. ר' הושעיה כדעתיה] דרבי הושעיא אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום לפניו כל השיעורים, שמא יעמוד בית דין אחר וישנה בשיעורים ויהא יודע איזה שיעור אכל. הוי דו אמר ראיה כל שהו חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. הרי הירושלמי אינו מונה מהלכה מסיני השיעורים של אותה משנה. אלא כך היא הלכה, כזית כרימון כביצה כגרוגרת, וכך (מתנה) [ניתנה] הלכה הכל לפי ראות עיני בית דין שבאותו הזמן עד עכשיו (בבינות) [בבינונית]. ואם יעמוד בית דין אחר וישער בגדול או בקטן ישער. ואם אכל כזית קטן בזמן הזה, אע"פ שאז יתחייב, יהא פטור על אכילה שאכל עכשיו. ואם לא יחייבו אלא אם כן יאכל כזית גדול, אע"פ שאכל עכשיו בבינוני. ואם היה הבית קיים היה חייב פטור. שאחר אותן שיעורין שנוהגין באותו זמן נלך. ואין לומר היאך בית דין יכול לבטל שיעורין של יעבץ ובית דינו, כמו שכתבתי שכך ניתנה הלכה. או מפני בית דינו של [אליהו] זכור לטוב ומלך המשיח שיצמח במהרה בימינו.
ומיהו בשיעור מעה ושתי כסף פליגי, דאותו שיעור אינו אלא מדבריהם, כשיעור תרומה שהיא מן התורה אפילו בחיטה אחת והם אמרו בששים וחמשים וארבעים [תרומות פ"ד מ"ג]. ולפי גמרא דידן משמע דרבי יוחנן לא עמד בדבריו, דגרסינן בפרק ראשון דחגיגה [ז' ע"א], אלו דברים שאין להם שיעור הראיון, אמר רבי יוחנן כסבורים אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, עד שבא אושעיא ברבי ולימד ראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. ובחגיגה ירושלמי [ה"ב] ובתחילת גמרא דמסכת פיאה ירושלמי [פ"א ה"א] משמע נמי דהדר ביה רבי יוחנן. דהכי מסקינן התם אמרין חזר ביה רבי יוחנן מן הדה, רבי יונה ורבי יוסי תרוייהו אמרין לא חזר בו.
ושבע מדות של לח שהיו במקדש, אף הן הלכתא גמירי להו, כדאיתמר בפרק שתי מדות. וכל שיעורים ששיערו חכמים, בין אמות בין סלע בין איסר, כההיא דאלו טריפות [חולין מ"ב ע"ב] עד כמה תחסר, עד כסלע. וכההיא דעירובין [ג' ע"ב] ארבע אמות דכרם לענין כלאים כולן להחמיר. דהכי מסקינן התם באלו טריפות [חולין נ"ה ע"א] כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים [שהוא] להקל. מיהו רב הונא פליג עליה דרבי יוחנן ועל רב חסדא. דמסקינן בפרק הרואה כתם [נדה נ"ח ע"ב] דרב הונא סבר איכא עד ועד בכלל ואיכא עד ולא עד בכלל. והכא לחומרא והכא לחומרא. וקסבר אפילו כתמים דמדרבנן נינהו אמרינן דבכגריס (דיותר) [כיותר] מכגריס. ולענין חוט השדרה [חולין מ"ו ע"א] דאמר שמואל עד בין הפרשות. ומסיק עד אחת טריפה שלישית כשירה שניה איני יודע. והתם בעיא דאמר אי (על) עד ועד (הוי) בכלל או לא. ולא קא פשיט לן. נראה דאותו עד אינו דומה לשאר שיעורים שתלויים כאיסר וסלע וגריס, וכן בטפחים. בהני שייך חומרא. וכן ארבע אמות, לפי שיש אמה בת ששה טפחים ויש אמה בת חמשה וטפח שוחק וטפח עוצב. היכא דאיכא חומרא אזלינן לחומרא, כדאיתא בפרק ראשון דעירובין [ג' ע"ב]. אבל חוט השדרה, בחוט עצמו תולה טריפות וכשר, ומיבעיא לן אם עד בכלל חוט השדרה או לא. וכיון דלא פשיט להו אזלינן לחומרא.
וההוא עד פרק בהשיג יד בנודר דערכין [י"ח ע"א] לא שייך הכא, וההוא דבכורות על אלו מומין, דתנן התם [ל"ז ע"ב] ניקבה מלא כרשינה ורבי יוסי בר יהודה פליג ואמר בכעדשה, מפני ששנינו בלשון מלא כרשינא. בעא רב אושעיא מרב הונא רבה מלא כרשינא עומדת או נכנסת ויוצאה. וקא מייתי ההיא השדרה והגולגולת שחסרו אינה מטמאה באהל, וכמה חסרון בגלגולת ב"ש אומר כמלא מקדח וב"ה אומר כדי שינטל מן החי וימות. ומפרש רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל כסלע. ותו מייתי התם מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול וכו' ושנעשה בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לישכה וכו'. עד וישנו כמלא נקב של עול. בכל הני שיעורי גרסינן "כמלא כך וכך". הילכך לא שייך בהו לדקדק [אי עד] בכלל או לא. וכן אותן שיעורין דבכורות צריך לידע אם להקל או להחמיר גבי מומין כדי שלא ישחטו קדשים בחוץ, גבי טומאות שלא לשרוף עליהן תרומה וקדשים. אבל ההיא דאלו טריפות [חולין נ"ד ע"ב] לאיסור קא מיירי, ובאותה חומרא חכמים עשאום כלי, שאף מן התורה הוו כלים כיון שמשתמשין בהן. אבל לענין (טומאה) [טריפה] לומר עדיין הוא כך בענין [זה] לא שייך חומרא. דהא בדבר שהחיות תלוי בו עומד. כדמסיק התם [עירובין ז' ע"ב] דהבא להחמיר בחסרון השדרה בטריפה, ולתפוס חומרי בית הלל כאן וכאן (וכלים) [עליו] הכתוב אומר וכסיל בחושך הולך. אבל דברים [שתלויים] בשימוש, כל זמן שראוין קצת אמרו חכמים שיעורן להחמיר.
גרסינן בביכורים פ"א בירושלמי [ה"ג], רבי ברכיה בש"ר שמואל בר רב נחמן ולמה ארץ ארץ שתי פעמים להודיעך שאין הבית עומד אלא [על] שני דברים הללו. פירוש ארץ חיטה וגומר עד ארץ זית שמן ודבש, ושני דברים הללו הן ביכורים ומעשרות, הכי סוגיא דשמעתא התם. ולמה נכללו. פירוש שבארץ שבתחילת הפסוק מנה חיטה ושעורה גפן תאינה ורימון, וחזר וכתב ארץ וכלל בה זית שמן ודבש. רבי יהודה ב"ר ורבי [שמואל] בר נחמן, חד אמר לברכה וחד אמר לשיעור. פירוש לברכה כדאיתא בכיצד מברכין [ברכות מ"א ע"א] דכל הקודם בפסוק קודם לברכה. וחד אמר לשיעורא נאמר כדמסיק התם ובעירובין [ד' ע"א] ובסוכה פרק ראשון [ה' ע"ב]. ומסיק הירושלמי, להכי אמרו לענין בהרת כגריס לית היא מנין כעדשה מן השרץ לית היא מנין.
וכל שיעורי שבת, כגון מלא הסיט במלבן ומנפץ, ושיעורי אריגה ועיבוד וכל אותן שיעורין שמנו לענין הוצאה, מפרש אביי טעמא דכולהו בפרק המוציא יין [שבת ע"ח ע"א] הלכה מים כדך לשוף בהן את הקילור, דאמר אביי מכדי כל מילתא דלא שכיחא ושכיחא אזלי רבנן בתר דשכיחא לחומרא, יין ששתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא. וכל [שיעורי] הוצאות שמנו חכמים שם עצים עצה תבן [שם ע"ו ע"א] וכן כולן כדי לעשות כך או כך, או ראוי לכך או כך. אותן אינן הלכות [למשה מסיני], אלא כך היא הקבלה של ענין שבת דבר הראוי הוא לענין הוצאה. אבל לענין מעשה (כזה) [בזה] נחלקו על פי משמעות המקראות כגון כותב שתי אותיות והמוחק והבונה. כל דבר שהיא מלאכה או [כולה או] מקצתה ומתקיימת במקום אחר, נחלקו אם אחר כל מחשבת המלאכה חייב. כגון המעבד את העור אם על כולו או אפילו על כדי קמיע הימנו. והן משמעות הפסוקים דורשין, כדאיתא בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"ב]. ואין אלו מהלכה [למשה מסיני]. דכל דבר שיש לו סמך מן הפסוקים אינו הלכה
כההיא דכתבתי דכעדשה וכגריס אינו מן המנין. שהפירוש [הוא] כיון דכעדשה נפקא לן בשלהי פ"א דחגיגה [י"א ע"א] מהם ובהם מקצתו שהוא ככולו, ושיערו חכמים חומט שתחילת בריאתו בכעדשה, והוקשו שמונה שרצים זה לזה דכתיב אלה הטמאים לטמא שווה, הילכך אומר הירושלמי שאין צריך להביא שיעורן ממקום אחר. וכן נמי כגריס דנגעים נפקא בתורת כהנים [פ' תזריע] ושער בנגע דאין שיער פחות משתי שערות. דשערה, כגון אל השערה וכן מן הסערה הוא שערה אחת. אבל שיער, הרבה במשמע [כגון] כאדרת שיער. שתהא מבוצרת בשאת, ושיערו ששלושים ושתים שערות כגריס [נגעים פ"ו מ"א]. הילכך אין צריך להביא שיעורו לא מן הלכה ולא ממקום אחר.
ויש שיעורים המעכבים ויש שאינן מעכבין. כל אלו שהבאתי אם נפחתו אין בהן חיוב ולא טומאה. וכן כל שיעורי חציצין ומחיצין, אם המחיצה עשרה ורוחב ארבעה או גוד או לבוד או אסיק [מחיצתא] או אויר בשיעור שֵמ0נו או כלים בטהרתן אין המחיצה מחיצה ואין השבר מטהר הכלי. וכן שיעור שופר ששיערו בטפח כדאיתא בר"ה פרק ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ז ע"ב] ובמסכת נדה פרק המפלת [נדה כ"ו ע"ב] תני אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורם טפח אלו הן שליא שופר ושדרה דופן סוכה ואיזוב. וכל אותם טפחים שמביא לשם. והא איכא האי טפח והא טפח כולהו לעיכובא, דאם פחות אינו כלום. ובשיעור אתרוג [סוכה ל"ד ע"ב] פליגי אי משום הדר או משום דלא גמר בקטנים. וכן בשיעור גדול ואותו שיעור אינו מהלכה. ושיעור אכילת פרס בכל האכילות [יומא פ' ע"ב] ובשהיית הנכנס לבית המנוגע לטמא בגדים שעליו, ושיעור שהיות במקדש [שבועות י"ד ע"ב], כולן הלכה הן.
ושיעור חוטי ציצית פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ושלשולה נמי פלוגתא במנחות פרק התכלת [מ"א ע"ב], ופסיק רב פפא הילכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע. ומשמע דאם יפחות הוי ליה טלית המצויצת שלא כמצותה. דהכי מסקינן התם [מ"ב ע"א] אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ואם פיחת ויצא בה בשבת חייב. וכן מלא קשר גודל שצריך להרחיק מן הקרן (לפי) [כדי] שתהא נוטפת על הקרן מסקינן התם [שם] נמי לעיכובא, שאם הטיל על הקרן או על הגדיל קיימא לן כראב"י דפוסל בשתיהן. מיהו אם הרחיק יותר ממלא קשר גודל ואם קירב נמי בתוך שלש, שנוטפת קצת על הקרן משמע דלא פסלי.
ושיעור בית שאין תוכו ארבע שאינו בית לא לענין מזוזה ומעקה וכל אותן דברים שמנו שם בפרק ראשון דסוכה [ג' ע"א] משמע דאף אותו שיעור מהלכה. מיהו יש לדחות ולומר כדמפרש התם דאי אית ביה ארבע אמות דיירי ביה, ושיעור הנראה והמוכיח אין זה הלכה
והא דתנן באהלות [פ"ז מ"ד] ומייתינן לה בבכורות פרק הלוקח בהמה מן הגוי [כ"ב ע"א], אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה, וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלש פיקות הן של אשה כשל שתי. של בהמה כשל ערב. נראה שזה הלכה. אבל שלישית של גוש עפר והבא מבית הפרס [מארץ] העמים ששיעורה כפיקה גדולה של סקאין, כיון (שאותו שיעור) [שאותה טומאה] אינה [אלא] מדבריהן, דגזרו טומאה על ארץ עמים השיעור מדבריהן.
וההיא דסדר יומא פרק טרף בקלפי [יומא מ"א ע"ב], דכי אתא רב דימי אמר שלש לשונות שמעתי, אחת של פרה ואחת של שעיר ואחת למטהר צפור החיה ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב, ונותן בכל אחת שיעור. אף אותו נראה שהוא הלכה, אבל לא לעכב אם פיחת או הותיר.
ובשיעור איזוב פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בפ"א דסוכה, דאמר רב חסדא אגד בחד לא הוי אגד שלשה הוי אגד, שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן. דתנן מצות איזוב שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין ר' יוסי אומר איזוב שלשה גבעולין שיריו שנים וגרדומיו כל שהו. ומסקנא הא דתניא רבי יוסי אומר תחילתו שנים ושיריו אחד פסול, ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים. אפכינן דלרבי יוסי שלשה לעכב לרבנן שלשה למצוה. ותניא לרבנן איזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו ושיריו אחד. דמסקנא כשתחילתו כשיריו אחד פסול אבל בשנים בתחילתו כשר לרבנן ולרבי יוסי שלשה לעכב. אין זה הלכה דבאגודת איזוב פליגי דאגודה אין פחות משלשה לרבי יוסי לעכב, לרבנן אפילו שנים נמי בכלל אגודה הן. ומשנה היא במסכת פרה פרק צלוחית [פי"א מ"ט], ובתוספתא דפרה פרק איזוב [פי"ב ה"א]. ומודה רבי יוסי איזוב שתחילתו שנים ושיריו אחד שהוא פסול, גרדומי איזוב כשרה, גרדומי ציצית (כך מצתן) פסולין. שיעור תורה הל"מ. ובתחילת פרק התכלת [מנחות ל"ח ע"ב] בגמרא אמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרה וגרדומי איזוב כשרה. וכמה שיעורי גרדומי אמר בר המדורי אמר שמואל כדי לעונבן. ואגרדומי תכלת קאי כדמוכח בההיא שמעתא. והתם [אמרינן] איבעיא, אימא בהדי הדדי או כל חד וחד [ולא איפשיט]. מיהו הא איפשיטא (דהא) אילימא ולא מעינבי דאי הוו קטיני מיענבי דכשרה דמנכיר מצוייהו. מכלל דהאי שיעורא אי אפחת פסול. ומספקא לי אי משום הלכה או משום דאכתי איכא גדיל וענף.
ושיעור הדס וערבה דבעינן שלשה ולולב ארבעה כדאיתא בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ב ע"ב] וכדמסיק התם באמה בת חמשה [עושה] אותה של ו', זה הלכה [למשה מסיני]. והא דאמר רב אמי בפרק לולב וערבה [שם מ"ד ע"ב] ערבה יש לה שיעור, ומסקינן וכמה שיעורה שלשה בדי עלין לרב נחמן, ורב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד. נראה שהטעם דפחות מכאן כשרביט בעלמא הוא, אבל ערבה משמע שיש בה עלין. ולא מן הלכה שיעור זה.
והא דתניא במסכת סופרים [פ"ב ה"ט] ומייתינן לה בהשותפין [ב"ב י"ד ע"א] תנו רבנן אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר מהקיפו ולא הקיפו יותר מארכו, שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה, אמר להן בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע. אותן שיעורין אם שינה אינה טעונה גניזה. וכן אותן שיעורין דגרסינן בהקומץ רבה [מנחות ל' ע"א], (עשה) [עושה] יריעה מבת שלשה דפין ועד בת שמונה דפין, פחות מכאן או יתר על כן לא יעשה. וכל אותה ברייתא דקתני שיעור השיטין ושיעור הגליונים ושיעור ריוח בין השיטין ובין התיבות והאותיות, כולן למצוה ולא לגניזה. גרסינן בשלהי פ"א דמסכת סופרים [פ"ב הי"ד] פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתוחה הרי זו יגנוז. איזו היא פתוחה כל שהתחיל בראש השיטה. איזו היא סתומה כל שהתחיל באמצע שיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שֵם של שלש אותיות. וכמה יניח שיור באמצע השיטה (ובהא) [ותהא] נקראת סתומה כדי לכתוב שֵם של שלש אותיות. שיעור זה נראה לעכב והלכה היא. והני סתומות ופתוחות דהקומץ רבה [מנחות ל"ב ע"א] גבי מזוזה לא שייכי הכא, דלא הבאתי בחיבור זה אלא שיעורין כגון כאן שנותן שיעור לפתוחה.
גרסינן בהכל שוחטין [חולין י"ז ע"ב] אמר רב חנא בר קטינא אמר רשב"ל שלש פגימות הן, פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת [סכין] כולן פגימתן כפגימת המזבח כדי שתחגור בהן הציפורן, ומסקינן באבני המזבח. כולהו לאו הלכתא אלא קראי מזבח אבנים שלימות כתיב [דברים כ"ז]. פגימת אוזן בכור וקדשים, תמים כתיב [ויקרא כ"ב] וקים להו דבכי האי גוונא שיעורא הוי חרוץ. דומיא דעורת דלא הדר והוי מום קבוע, סכין, נאמר ושחט [ויקרא א'] בעינן ולא וקרע. ופגימה כי האי בזעי. פגימת עצם בפסח, שבירה כתיב [שמות י"ב], וכיון דנשבר בכדי חגירת ציפורן הרי השבר ניכר.
וכל שיעורי ידות הכלים ששנינו במסכת כלים [פכ"ט מ"ג—מ"ח] וכן כל שיעורי ידות כל דבר, כמה הוא באוכלין ששנינו במסכת עוקצין [פ"א] כולן אינן הלכה אלא (עמדו) [אמדו] חכמים ידות כל דבר במה הוא ראוי לתשמיש הכלי או המאכל. והא דפליגי [חולין קי"ח ע"ב] נמי רב ורבי יוחנן אם יש יד לפחות מכזית, וכן אם יש שומר לפחות מכפול, ותנאי נמי פליגי בהכי, בסברא פליגי אם ראוי לכך או לא, ולא בהלכה.
וכן שיעור מפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בגסה ובדקה, לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה. וכל אותן חיבורים ששנינו שם [חולין קכ"ג ע"א], ועור הצואר דפליגי רבי יוחנן בן נורי ורבנן, לאו הילכתא נינהו. ובגמרא נמי כמה כדי אחיזה ואמר אביי טפח כפול, כולהו שיעורי צורך הפשטה והוי חיבור, ולאו הלכות
<h2>דף לז:</h2>
גרסינן בפרק אחרון דסדר יומא, א"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני. עונשין מיכתב כתיבי א"ר יודן שיעורן של עונשין הלכה למשה מסיני. תניא נמי הכי שיעורן של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים [אומרים] בית דינו של יעבץ תקנום. ומסקינן שכחום וחזרו ויסדום. ונראה לי הא דאמר רבי יודן שיעורן של עונשין לאו דוקא, דשיעורן של עונשין משמע כגון כזית חלב ועל אכילת איסור, וכגרוגרת לאיסורי שבת, ככותבת ליום הכיפורים. אבל שיעור של כלים כמוציא זית, כמוציא רמון, כביצה אוכלין, שיעור שהייה בכדי אכילת פרס לטמא בגדים שהוא לבוש בהן, שיעור שלש על שלש, ושלשה על שלשה, וארבעה על ארבעה, וחמשה על חמשה, וששה על ששה, ואויר סוכה, ופרוץ כעומד, ודיומדין, ושיעור טומאות הפורשות מן המת מלא תרוד רקב, ועצם כשעורה, ורובע עצמות, עשר רביעיות, יש מהן לעונש, ויש מהן לשאר שיעורין. כולן אינן לעונש. אם לא נפרש שכל הכלים ששיערו חכמים כשתורת כלי עליהם והכניסן למקדש שחייב עליהן. וכן דיומדין לרשות היחיד לזורק ביניהן, וכן פרוץ כעומד, ושיעור שהיות, כולן לענין עונשין. הילכך אין לפרש עונש על חיוב הגוף (ויש) [דיש] מהן שהשיעור מביאו לידי עונש כגון שלש על שלש, והשאר שאם נטמאו במת ואדם [נטמא] בהן ואכל את הקודש או נכנס למקדש או אכל את התרומה. הילכך כי דייקת בכולהו איכא בהן עונשין.
וכל אכילת כזית, כגון חלב ושאר חיובי כרת שתלויין באכילה, וכן אכילת נבילות, שהן מתחלת אכילה ועד סוף אכילה בכדי אכילת פרס, כולן בכלל שיעורין. וארבע אמות נמי דשבת מסקינן [שבת צ"ו ע"ב] כל ארבע אמות ברשות הרבים הילכתא גמירא לה. ונראה אע"פ שכל השיעורים הלכה הן, מצינו שהלכו החכמים אחר הראוי ומדרשו. כגון שלש על שלש, דסמכו אאו בגד והבגד, כדאיתא בבמה מדליקין [שם כ"ז ע"א]. וכן שלש על שלש בשאר בגדים, וטפח על טפח למדרס, ושלשה על שלשה למשכב, וכן עור שק (עור) ומפץ, כך היתה בידם הלכה שהשיעור לפי הראוי, שלש על שלש ראוי לעניים, שלשה על שלשה אף לעשירים [שם מ"ז ע"א]. ושיערו כל דבר הראוי לפי מה שהוא ראוי לו, טפח על טפח למדרס ושלשה על שלשה למשכב, לפי שאין מיוחד למשכב פחות משלשה ולא למושב פחות מטפח. וכן לענין אהל כל שיעור פתיחה ואהל הלכה הוא, כדאיתא כלפי שלהי פרק ראשון דסוכה [י"ח ע"א] (שאם) [שאני] הילכות אהל דהילכתא גמירי לה, והילכו לענין פתחים אחר פתח הראוי, לזית ולנפלים ולמת שלם. ולענין מאור, כמו שכתבתי למעלה בסדר רב טובי. ובמסכת כלים פרק [י"ז מ"ה—מ"ח] כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. רבי אליעזר [אומר] כמה שהן קופות הגננים שיעורם כאגודות של ירק, של בעלי בתים בתבן של בלנים בגבבה, רבי יהושע אומר כולן כרמונים. וכל אותה משנה בדבר הראוי [לתשמישו] מיירי, שכשנפחת מתשמישו דבר בטל [הוא]. וכשיעור רימון נתנו שיעור, באיזה רימון אמרו. וכן שיעורי ביצה וגרוגרת זית וכעדשה, כולן אמרו [שם מי"א] באיזה משערין. ושיעורי מדה דקה ומדה גסה. ויש [שאמרו הכל] לפי מה שהוא אדם. כל אותן שיעורין הלכה הן. ומה שהבאתי כל אלו, אגב דקתני כזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני והיינו אגורי.
וקשה לי הא דאמר רבי אלעזר התם [יומא פ' ע"א] האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעוריה שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורין. ומסקנא מאי ירבה בשיעורין, דלא מחייבי קרבן עד דאיכא שיעור גדול, כזית גדול. והלא משנה שלימה היא, לא קטן ולא גדול אלא בינוני ואיזהו זהו אגורי. ומייתי לה בכיצד מברכין הלכה ועל הירקות [ברכות ל"ט ע"א]. ותירוץ מצאתי בפרק ראשון דחגיגה ירושלמי [ה"ב] הלכה ב"ש אומרים הראיה שתי כסף. א"ר יוחנן מעה כסף ושתי כסף דבר תורה תני רבי יסא קומי רבי יוחנן ראיה כל שהו, חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. (אמר רבי יוחנן שתי כסף מעה כסף). אמר לו רבי יוחנן זו אמר רבי יונה וכל השיעורים לא חכמים הן שנתנו, כזית מן המת כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ מה אתא משאול, דהא דתני רבי אושעיא לא יראו פני ריקם אפילו כל שהו, חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. וקשיה מן דו עבד לה לדברי תורה, הוא אמר חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף. א"ר יוסי בר בון רבי יוחנן כדעתיה ורבי הושעיא כדעתיה [ר' יוחנן כדעתיה דר' יוחנן דו אמר כל השיעורין הל"מ הוי דו אמר מעה כסף ושתי כסף דבר תורה. ר' הושעיה כדעתיה] דרבי הושעיא אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום לפניו כל השיעורים, שמא יעמוד בית דין אחר וישנה בשיעורים ויהא יודע איזה שיעור אכל. הוי דו אמר ראיה כל שהו חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. הרי הירושלמי אינו מונה מהלכה מסיני השיעורים של אותה משנה. אלא כך היא הלכה, כזית כרימון כביצה כגרוגרת, וכך (מתנה) [ניתנה] הלכה הכל לפי ראות עיני בית דין שבאותו הזמן עד עכשיו (בבינות) [בבינונית]. ואם יעמוד בית דין אחר וישער בגדול או בקטן ישער. ואם אכל כזית קטן בזמן הזה, אע"פ שאז יתחייב, יהא פטור על אכילה שאכל עכשיו. ואם לא יחייבו אלא אם כן יאכל כזית גדול, אע"פ שאכל עכשיו בבינוני. ואם היה הבית קיים היה חייב פטור. שאחר אותן שיעורין שנוהגין באותו זמן נלך. ואין לומר היאך בית דין יכול לבטל שיעורין של יעבץ ובית דינו, כמו שכתבתי שכך ניתנה הלכה. או מפני בית דינו של [אליהו] זכור לטוב ומלך המשיח שיצמח במהרה בימינו.
ומיהו בשיעור מעה ושתי כסף פליגי, דאותו שיעור אינו אלא מדבריהם, כשיעור תרומה שהיא מן התורה אפילו בחיטה אחת והם אמרו בששים וחמשים וארבעים [תרומות פ"ד מ"ג]. ולפי גמרא דידן משמע דרבי יוחנן לא עמד בדבריו, דגרסינן בפרק ראשון דחגיגה [ז' ע"א], אלו דברים שאין להם שיעור הראיון, אמר רבי יוחנן כסבורים אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, עד שבא אושעיא ברבי ולימד ראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. ובחגיגה ירושלמי [ה"ב] ובתחילת גמרא דמסכת פיאה ירושלמי [פ"א ה"א] משמע נמי דהדר ביה רבי יוחנן. דהכי מסקינן התם אמרין חזר ביה רבי יוחנן מן הדה, רבי יונה ורבי יוסי תרוייהו אמרין לא חזר בו.
ושבע מדות של לח שהיו במקדש, אף הן הלכתא גמירי להו, כדאיתמר בפרק שתי מדות. וכל שיעורים ששיערו חכמים, בין אמות בין סלע בין איסר, כההיא דאלו טריפות [חולין מ"ב ע"ב] עד כמה תחסר, עד כסלע. וכההיא דעירובין [ג' ע"ב] ארבע אמות דכרם לענין כלאים כולן להחמיר. דהכי מסקינן התם באלו טריפות [חולין נ"ה ע"א] כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים [שהוא] להקל. מיהו רב הונא פליג עליה דרבי יוחנן ועל רב חסדא. דמסקינן בפרק הרואה כתם [נדה נ"ח ע"ב] דרב הונא סבר איכא עד ועד בכלל ואיכא עד ולא עד בכלל. והכא לחומרא והכא לחומרא. וקסבר אפילו כתמים דמדרבנן נינהו אמרינן דבכגריס (דיותר) [כיותר] מכגריס. ולענין חוט השדרה [חולין מ"ו ע"א] דאמר שמואל עד בין הפרשות. ומסיק עד אחת טריפה שלישית כשירה שניה איני יודע. והתם בעיא דאמר אי (על) עד ועד (הוי) בכלל או לא. ולא קא פשיט לן. נראה דאותו עד אינו דומה לשאר שיעורים שתלויים כאיסר וסלע וגריס, וכן בטפחים. בהני שייך חומרא. וכן ארבע אמות, לפי שיש אמה בת ששה טפחים ויש אמה בת חמשה וטפח שוחק וטפח עוצב. היכא דאיכא חומרא אזלינן לחומרא, כדאיתא בפרק ראשון דעירובין [ג' ע"ב]. אבל חוט השדרה, בחוט עצמו תולה טריפות וכשר, ומיבעיא לן אם עד בכלל חוט השדרה או לא. וכיון דלא פשיט להו אזלינן לחומרא.
וההוא עד פרק בהשיג יד בנודר דערכין [י"ח ע"א] לא שייך הכא, וההוא דבכורות על אלו מומין, דתנן התם [ל"ז ע"ב] ניקבה מלא כרשינה ורבי יוסי בר יהודה פליג ואמר בכעדשה, מפני ששנינו בלשון מלא כרשינא. בעא רב אושעיא מרב הונא רבה מלא כרשינא עומדת או נכנסת ויוצאה. וקא מייתי ההיא השדרה והגולגולת שחסרו אינה מטמאה באהל, וכמה חסרון בגלגולת ב"ש אומר כמלא מקדח וב"ה אומר כדי שינטל מן החי וימות. ומפרש רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל כסלע. ותו מייתי התם מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול וכו' ושנעשה בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לישכה וכו'. עד וישנו כמלא נקב של עול. בכל הני שיעורי גרסינן "כמלא כך וכך". הילכך לא שייך בהו לדקדק [אי עד] בכלל או לא. וכן אותן שיעורין דבכורות צריך לידע אם להקל או להחמיר גבי מומין כדי שלא ישחטו קדשים בחוץ, גבי טומאות שלא לשרוף עליהן תרומה וקדשים. אבל ההיא דאלו טריפות [חולין נ"ד ע"ב] לאיסור קא מיירי, ובאותה חומרא חכמים עשאום כלי, שאף מן התורה הוו כלים כיון שמשתמשין בהן. אבל לענין (טומאה) [טריפה] לומר עדיין הוא כך בענין [זה] לא שייך חומרא. דהא בדבר שהחיות תלוי בו עומד. כדמסיק התם [עירובין ז' ע"ב] דהבא להחמיר בחסרון השדרה בטריפה, ולתפוס חומרי בית הלל כאן וכאן (וכלים) [עליו] הכתוב אומר וכסיל בחושך הולך. אבל דברים [שתלויים] בשימוש, כל זמן שראוין קצת אמרו חכמים שיעורן להחמיר.
גרסינן בביכורים פ"א בירושלמי [ה"ג], רבי ברכיה בש"ר שמואל בר רב נחמן ולמה ארץ ארץ שתי פעמים להודיעך שאין הבית עומד אלא [על] שני דברים הללו. פירוש ארץ חיטה וגומר עד ארץ זית שמן ודבש, ושני דברים הללו הן ביכורים ומעשרות, הכי סוגיא דשמעתא התם. ולמה נכללו. פירוש שבארץ שבתחילת הפסוק מנה חיטה ושעורה גפן תאינה ורימון, וחזר וכתב ארץ וכלל בה זית שמן ודבש. רבי יהודה ב"ר ורבי [שמואל] בר נחמן, חד אמר לברכה וחד אמר לשיעור. פירוש לברכה כדאיתא בכיצד מברכין [ברכות מ"א ע"א] דכל הקודם בפסוק קודם לברכה. וחד אמר לשיעורא נאמר כדמסיק התם ובעירובין [ד' ע"א] ובסוכה פרק ראשון [ה' ע"ב]. ומסיק הירושלמי, להכי אמרו לענין בהרת כגריס לית היא מנין כעדשה מן השרץ לית היא מנין.
וכל שיעורי שבת, כגון מלא הסיט במלבן ומנפץ, ושיעורי אריגה ועיבוד וכל אותן שיעורין שמנו לענין הוצאה, מפרש אביי טעמא דכולהו בפרק המוציא יין [שבת ע"ח ע"א] הלכה מים כדך לשוף בהן את הקילור, דאמר אביי מכדי כל מילתא דלא שכיחא ושכיחא אזלי רבנן בתר דשכיחא לחומרא, יין ששתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא. וכל [שיעורי] הוצאות שמנו חכמים שם עצים עצה תבן [שם ע"ו ע"א] וכן כולן כדי לעשות כך או כך, או ראוי לכך או כך. אותן אינן הלכות [למשה מסיני], אלא כך היא הקבלה של ענין שבת דבר הראוי הוא לענין הוצאה. אבל לענין מעשה (כזה) [בזה] נחלקו על פי משמעות המקראות כגון כותב שתי אותיות והמוחק והבונה. כל דבר שהיא מלאכה או [כולה או] מקצתה ומתקיימת במקום אחר, נחלקו אם אחר כל מחשבת המלאכה חייב. כגון המעבד את העור אם על כולו או אפילו על כדי קמיע הימנו. והן משמעות הפסוקים דורשין, כדאיתא בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"ב]. ואין אלו מהלכה [למשה מסיני]. דכל דבר שיש לו סמך מן הפסוקים אינו הלכה
כההיא דכתבתי דכעדשה וכגריס אינו מן המנין. שהפירוש [הוא] כיון דכעדשה נפקא לן בשלהי פ"א דחגיגה [י"א ע"א] מהם ובהם מקצתו שהוא ככולו, ושיערו חכמים חומט שתחילת בריאתו בכעדשה, והוקשו שמונה שרצים זה לזה דכתיב אלה הטמאים לטמא שווה, הילכך אומר הירושלמי שאין צריך להביא שיעורן ממקום אחר. וכן נמי כגריס דנגעים נפקא בתורת כהנים [פ' תזריע] ושער בנגע דאין שיער פחות משתי שערות. דשערה, כגון אל השערה וכן מן הסערה הוא שערה אחת. אבל שיער, הרבה במשמע [כגון] כאדרת שיער. שתהא מבוצרת בשאת, ושיערו ששלושים ושתים שערות כגריס [נגעים פ"ו מ"א]. הילכך אין צריך להביא שיעורו לא מן הלכה ולא ממקום אחר.
ויש שיעורים המעכבים ויש שאינן מעכבין. כל אלו שהבאתי אם נפחתו אין בהן חיוב ולא טומאה. וכן כל שיעורי חציצין ומחיצין, אם המחיצה עשרה ורוחב ארבעה או גוד או לבוד או אסיק [מחיצתא] או אויר בשיעור שֵמ0נו או כלים בטהרתן אין המחיצה מחיצה ואין השבר מטהר הכלי. וכן שיעור שופר ששיערו בטפח כדאיתא בר"ה פרק ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ז ע"ב] ובמסכת נדה פרק המפלת [נדה כ"ו ע"ב] תני אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורם טפח אלו הן שליא שופר ושדרה דופן סוכה ואיזוב. וכל אותם טפחים שמביא לשם. והא איכא האי טפח והא טפח כולהו לעיכובא, דאם פחות אינו כלום. ובשיעור אתרוג [סוכה ל"ד ע"ב] פליגי אי משום הדר או משום דלא גמר בקטנים. וכן בשיעור גדול ואותו שיעור אינו מהלכה. ושיעור אכילת פרס בכל האכילות [יומא פ' ע"ב] ובשהיית הנכנס לבית המנוגע לטמא בגדים שעליו, ושיעור שהיות במקדש [שבועות י"ד ע"ב], כולן הלכה הן.
ושיעור חוטי ציצית פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ושלשולה נמי פלוגתא במנחות פרק התכלת [מ"א ע"ב], ופסיק רב פפא הילכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע. ומשמע דאם יפחות הוי ליה טלית המצויצת שלא כמצותה. דהכי מסקינן התם [מ"ב ע"א] אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ואם פיחת ויצא בה בשבת חייב. וכן מלא קשר גודל שצריך להרחיק מן הקרן (לפי) [כדי] שתהא נוטפת על הקרן מסקינן התם [שם] נמי לעיכובא, שאם הטיל על הקרן או על הגדיל קיימא לן כראב"י דפוסל בשתיהן. מיהו אם הרחיק יותר ממלא קשר גודל ואם קירב נמי בתוך שלש, שנוטפת קצת על הקרן משמע דלא פסלי.
ושיעור בית שאין תוכו ארבע שאינו בית לא לענין מזוזה ומעקה וכל אותן דברים שמנו שם בפרק ראשון דסוכה [ג' ע"א] משמע דאף אותו שיעור מהלכה. מיהו יש לדחות ולומר כדמפרש התם דאי אית ביה ארבע אמות דיירי ביה, ושיעור הנראה והמוכיח אין זה הלכה
והא דתנן באהלות [פ"ז מ"ד] ומייתינן לה בבכורות פרק הלוקח בהמה מן הגוי [כ"ב ע"א], אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה, וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלש פיקות הן של אשה כשל שתי. של בהמה כשל ערב. נראה שזה הלכה. אבל שלישית של גוש עפר והבא מבית הפרס [מארץ] העמים ששיעורה כפיקה גדולה של סקאין, כיון (שאותו שיעור) [שאותה טומאה] אינה [אלא] מדבריהן, דגזרו טומאה על ארץ עמים השיעור מדבריהן.
וההיא דסדר יומא פרק טרף בקלפי [יומא מ"א ע"ב], דכי אתא רב דימי אמר שלש לשונות שמעתי, אחת של פרה ואחת של שעיר ואחת למטהר צפור החיה ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב, ונותן בכל אחת שיעור. אף אותו נראה שהוא הלכה, אבל לא לעכב אם פיחת או הותיר.
ובשיעור איזוב פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בפ"א דסוכה, דאמר רב חסדא אגד בחד לא הוי אגד שלשה הוי אגד, שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן. דתנן מצות איזוב שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין ר' יוסי אומר איזוב שלשה גבעולין שיריו שנים וגרדומיו כל שהו. ומסקנא הא דתניא רבי יוסי אומר תחילתו שנים ושיריו אחד פסול, ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים. אפכינן דלרבי יוסי שלשה לעכב לרבנן שלשה למצוה. ותניא לרבנן איזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו ושיריו אחד. דמסקנא כשתחילתו כשיריו אחד פסול אבל בשנים בתחילתו כשר לרבנן ולרבי יוסי שלשה לעכב. אין זה הלכה דבאגודת איזוב פליגי דאגודה אין פחות משלשה לרבי יוסי לעכב, לרבנן אפילו שנים נמי בכלל אגודה הן. ומשנה היא במסכת פרה פרק צלוחית [פי"א מ"ט], ובתוספתא דפרה פרק איזוב [פי"ב ה"א]. ומודה רבי יוסי איזוב שתחילתו שנים ושיריו אחד שהוא פסול, גרדומי איזוב כשרה, גרדומי ציצית (כך מצתן) פסולין. שיעור תורה הל"מ. ובתחילת פרק התכלת [מנחות ל"ח ע"ב] בגמרא אמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרה וגרדומי איזוב כשרה. וכמה שיעורי גרדומי אמר בר המדורי אמר שמואל כדי לעונבן. ואגרדומי תכלת קאי כדמוכח בההיא שמעתא. והתם [אמרינן] איבעיא, אימא בהדי הדדי או כל חד וחד [ולא איפשיט]. מיהו הא איפשיטא (דהא) אילימא ולא מעינבי דאי הוו קטיני מיענבי דכשרה דמנכיר מצוייהו. מכלל דהאי שיעורא אי אפחת פסול. ומספקא לי אי משום הלכה או משום דאכתי איכא גדיל וענף.
ושיעור הדס וערבה דבעינן שלשה ולולב ארבעה כדאיתא בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ב ע"ב] וכדמסיק התם באמה בת חמשה [עושה] אותה של ו', זה הלכה [למשה מסיני]. והא דאמר רב אמי בפרק לולב וערבה [שם מ"ד ע"ב] ערבה יש לה שיעור, ומסקינן וכמה שיעורה שלשה בדי עלין לרב נחמן, ורב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד. נראה שהטעם דפחות מכאן כשרביט בעלמא הוא, אבל ערבה משמע שיש בה עלין. ולא מן הלכה שיעור זה.
והא דתניא במסכת סופרים [פ"ב ה"ט] ומייתינן לה בהשותפין [ב"ב י"ד ע"א] תנו רבנן אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר מהקיפו ולא הקיפו יותר מארכו, שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה, אמר להן בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע. אותן שיעורין אם שינה אינה טעונה גניזה. וכן אותן שיעורין דגרסינן בהקומץ רבה [מנחות ל' ע"א], (עשה) [עושה] יריעה מבת שלשה דפין ועד בת שמונה דפין, פחות מכאן או יתר על כן לא יעשה. וכל אותה ברייתא דקתני שיעור השיטין ושיעור הגליונים ושיעור ריוח בין השיטין ובין התיבות והאותיות, כולן למצוה ולא לגניזה. גרסינן בשלהי פ"א דמסכת סופרים [פ"ב הי"ד] פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתוחה הרי זו יגנוז. איזו היא פתוחה כל שהתחיל בראש השיטה. איזו היא סתומה כל שהתחיל באמצע שיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שֵם של שלש אותיות. וכמה יניח שיור באמצע השיטה (ובהא) [ותהא] נקראת סתומה כדי לכתוב שֵם של שלש אותיות. שיעור זה נראה לעכב והלכה היא. והני סתומות ופתוחות דהקומץ רבה [מנחות ל"ב ע"א] גבי מזוזה לא שייכי הכא, דלא הבאתי בחיבור זה אלא שיעורין כגון כאן שנותן שיעור לפתוחה.
גרסינן בהכל שוחטין [חולין י"ז ע"ב] אמר רב חנא בר קטינא אמר רשב"ל שלש פגימות הן, פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת [סכין] כולן פגימתן כפגימת המזבח כדי שתחגור בהן הציפורן, ומסקינן באבני המזבח. כולהו לאו הלכתא אלא קראי מזבח אבנים שלימות כתיב [דברים כ"ז]. פגימת אוזן בכור וקדשים, תמים כתיב [ויקרא כ"ב] וקים להו דבכי האי גוונא שיעורא הוי חרוץ. דומיא דעורת דלא הדר והוי מום קבוע, סכין, נאמר ושחט [ויקרא א'] בעינן ולא וקרע. ופגימה כי האי בזעי. פגימת עצם בפסח, שבירה כתיב [שמות י"ב], וכיון דנשבר בכדי חגירת ציפורן הרי השבר ניכר.
וכל שיעורי ידות הכלים ששנינו במסכת כלים [פכ"ט מ"ג—מ"ח] וכן כל שיעורי ידות כל דבר, כמה הוא באוכלין ששנינו במסכת עוקצין [פ"א] כולן אינן הלכה אלא (עמדו) [אמדו] חכמים ידות כל דבר במה הוא ראוי לתשמיש הכלי או המאכל. והא דפליגי [חולין קי"ח ע"ב] נמי רב ורבי יוחנן אם יש יד לפחות מכזית, וכן אם יש שומר לפחות מכפול, ותנאי נמי פליגי בהכי, בסברא פליגי אם ראוי לכך או לא, ולא בהלכה.
וכן שיעור מפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בגסה ובדקה, לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה. וכל אותן חיבורים ששנינו שם [חולין קכ"ג ע"א], ועור הצואר דפליגי רבי יוחנן בן נורי ורבנן, לאו הילכתא נינהו. ובגמרא נמי כמה כדי אחיזה ואמר אביי טפח כפול, כולהו שיעורי צורך הפשטה והוי חיבור, ולאו הלכות
